אני מבקש סליחה גדולה, ריי אלן!

ב-18 הדקות הראשונות של המשחק מיאמי היט היו HORRENDOUS. מגעילים. איומים. ריי אלן וכריס בוש היו עבורי שני האשמים הראשיים, אפילו שאת איבודי הכדור, הקלינגים, והשטויות עשו כולם.

כאוהד מצוי שפכתי את כל חמתי על הגויים וכתבתי ללא בושה וללא סייג בבלוג החי –

"ריי אלן. אתה אפס. אפס. אפס!

זה היה משפט שבא כתוצאה מ-FRUSTRATION. תסכול איום ונורא שמיאמי מפגרת ב-14 במשחק ביתי בו עליה לגנוב את יתרון הבית מאינדיאנה, הקבוצה שנאבקה להשיגו כל העונה, וחייב הייתי למצוא שעיר לעזאזל להוציא עליו את כל כעסי.  בוש ישב כבר על הספסל עם כל הפאולים שעשה, ובא לי לעלות על ריי אלן שלא שמר, לא קלע, וסתם התרוצץ על הפארקט כתרנגולת שמלקו לה את ראשה.

ואז הגיע הרבע הרביעי בו ההיט נראתה גדולה כפי שאולי לא היתה גדולה מאז המשחק ה-7 נגד הספארס בעונה שעברה. היה זה רבע בו כתבתי בבלוג החי משפט שפתאום ניכנס לי לראש ואני חושב שעלי לקבל 'פרס נובל לספרות' עליו, כולל 'פרס נובל למבינים'. הרגשתי, וכתבתי:

"מיאמי ניצחה כי ברבע האחרון היא IMPOSED ITS IDENTITY"

אני עדיין לא מבין מאין באו לי המילים הנהדרות והנאדרות הללו. כנראה שעדיין יש לי קצת ממה שליאיר זעפרני,מומי החציל ואסי, וכל האחרים בצוות  יש – לפחות באנגלית.

אבל אם נחזור ברצינות לרגע למשחק ונפסיק להלל ולהאדיר את הכתיבה של הדוק הדפוק בראש, זה בדיוק מה שמיאמי עשתה: היא הכריחה והשליטה על הפייסרס את משחקה היא. את המיוחדות שבה. את מה שעשה ממנה אלופה בשנתיים האחרונות: שמירה כמעט אופטימלית, והתקפה מניעת כדור הכוללת כניסות בלתי עצירות של לברון ודוויין, ומציאת האדם החופשי לשילשול השלשות.

ואת הכוכב הגדול ברצוני להעניק לריי אלן, שבמשחקו ברבע האחרון החזיר את ההיט לרמה בה היא תוכל לגבור לא רק על הפייסרס, אלא גם על הפלח וצאן מרעיתו.

אתם זוכרים את משחק הגמר הנפלא של מיאמי היט כשמייק מילר קבר שלשות כמו שחברה קדישא קוברים מתים?  אותה הרגשה היתה לי אמש ברבע הרביעי כשמיאמי נראתה כמנוע משומן העובד על כל הצילינדרים שלו. כדי שמנוע כזה יעבוד ככה, על הקבוצה 'לפזר' את ההגנה השומרת עליה, וזה אתה יכול לעשות רק עם דאונטאונים. ואמש הדאונטאונים חזרו לאצבעותיו של האשף, קלעי השלשות הגדול בכל הזמנים. כשריי אלן חוזר להיות הצלף שהוא, קשה מאד יהיה לנצח את מיאמי.

חולשתו היחידה אמש? הגנה לא הכי טובה. אבל ככה זה תמיד היה עם גאוני הקליעה: כריס מאלין, רג'י מילר, ג'רי ווסט, ריק בארי. אתה לא מבקש ממאסטרו כמו יהודי מנוחין לנקות את הפסנתר. הגנתו 'עוברת', וזה די והותר עבור חולה היט כמוני.

אני תמיד הערצתי אותו. עוד מהימים ביוקון עם דורון שפר. ואמש, מה שהוא הוכיח לי זה המחמאה הגדולה ביותר שאני יכול לתת לו:

בגיל 39 הוא עדיין רלוונטי!

הנה. עוד משפט לפנתאון מהסופר הדגול מנחם לס, והפעם בעברית!

אין מחמאה טובה יותר לשחקן בגיל 39 מאשר לומר עליו שברמה הגבוהה ביותר של משחק זה או אחר הוא עדיין רלוונטי!

כמו טימי דנקן בספארס. כמו וויגס במנצ'סטר יונייטד. לא מכניסים אותם לזכרון חסד נעורים כפי שהרגשתי העונה כמה פעמים עם סטיב נאש, אלא מכניסים אותם בגלל תרומתם המיוחדת לקבוצה.

המחמאה הגדולה ביותר לריי אלן היא שהוא הצליח בעבודה קשה לשמור על כושר גופני מעולה ביותר המאפשר לו לנוע, לרוץ, לנתר, ובעיקר להגיע לשטחים פנויים לקבירת השלשות. זאת המחמאה הגדולה אפילו יותר מידו המוזהבת: הכושר הגופני הנפלא שלו שהוא תוצאה של עבודה יום-יומית קשה, ושהטריינר של מיאמי הגדיר כ-"השחקן העובד קשה יותר מכולם על שמירת כושר גופני".

מה שאני אוהב הכי הרבה אצל ריי אלן היא הסטואיקה שבבודי אימאג' שלו: מבע פניו נשאר תמיד אותו מבט אם הוא 0 מ-9 או 8 מ-9. הוא תמיד יודע שהוא עושה את הכי טוב שהוא יכול, ואם הכדורים לא ניכנסים – אז הם לא ניכנסים. במוקדם או במאוחר הם יתחילו להיכנס. הוא לא מתנצל, לא מתרץ, ולא מסביר. רק ממשיך לזרוק.

לי ישנה הרגשה שאמש המחסום נישבר. הוא היה במין משבר קליעות ברוב משחקי הפלייאוף, ואמש המשבר נותץ והוא עניין של העבר.

למיאמי זוהי החדשה המשמחת ביותר. לאינדיאנה ואח"כ לספארס אלה חדשות לא טובות.

החדשות הלא טובות לאוייבים הן שריי אלן הפך שוב לשחקן רלוונטי ביותר!